קרקעות

כ-93% מהקרקעות במדינת ישראל הן בבעלות ה"מדינה". המילה מדינה הוכנסה במירכאות כפולות הואיל והשאלה היא מי מפיק את התועלת מהקרקע ולא מי רשום פורמאלית כבעלים. קרקע היא משאב מסחרי שניתן להפיק ממנו רווחים; ורווחי עתק כאשר רק יחידי סגולה זוכים בהקצאה או במכרזים המוגבלים בתוקף שלל האיסורים הקיימים. השילוב של משאב יקר, יחד עם שליטה פוליטית על צינורות המכירה (או החלוקה) וההיתרים, יוצר מקור כוח פוליטי אדיר לאוחזים ב"ברז" וכן אינטרס פוליטי מובהק לשליטה במנהל מקרקעי ישראל וביתר ה"ברזים" בוועדות השונות. שחיתויות, הטבות למקורבים, קשרי הון-שלטון, ו"חריגה מנוהלים" מלווים את כל צומתי-הכוח הפוליטיים שמשפיעים על חלוקת קרקע והתרת השימוש בה מאז קום המדינה. לכן, למרות בעלות "המדינה" על רוב משאבי הקרקע – הבעלות המעשית היא בידי הממסד הפוליטי ולא בידי הגוף הערטילאי הנקרא "לאום". 

פעם לא הייתה "שחיתות" בתחום הקרקעות כי מה שמכונה היום "שחיתות" הייתה אז הנורמה. היה ברור שקרקע בגליל "מקצים" לקיבוץ "משלנו" ולא לסתם קבוצה של אזרחים. ולכל היותר לקיבוץ של תנועת המזרחי (דתיים) במסגרת "השותפות ההיסטורית" בקואליציה; קרקע בתל אביב "מקבלים" חברי דן ואגד, וקרקע ברמת חן "מקצים" לקצינים בכירים בצה"ל וגם למספר "בכירים" אחרים (בתקופה שכל קצין בכיר היה גם מקורב למפלגה הנכונה). 

הקרקעות בבעלות מעשית של הממסד הפוליטי וממסד זה כיום תקוע – עורקי המערכת הולכים ומסתיידים בסבך הביורוקראטי. "עקירת" הפרוטקציה והשחיתות תגבה מאתנו מחיר כבד במחסור בתשתיות ציבוריות ובתשתית עסקית-פרטית. שוק המגורים סובל כבר כעת מהיעדר היצע של דירות נוכח הביקוש הגואה – והמחירים עולים.

הפרטת הקרקעות משמעותה הפקעת הקרקע מידי הממסד הפוליטי. סילוק הפוליטיקה מתחום המקרקעין. זה רק צעד ראשון. כאשר תגדל כמות הקרקעות שבבעלות פרטית גם יגבר הלחץ של בעלי הקרקעות להתרת הסבך הביורוקראטי, סחירות הקרקעות בשוק תעלה, יגדל היצע הדירות והמחירים ימותנו. 

חוסר אסטרטגיה ממשלתית הוביל לכוחניות בין ארגונים: קק"ל, רמ"י וממשלת ישראל. מנהל התכנון הועבר (בחזרה) ממשרד האוצר למשרד הפנים,  ורשות מקרקעי ישראל הועברה שוב מיד ליד בין משרדים  – הפעם ממשרד האוצר למשרד הבינוי והשיכון (נכון ליום כתיבת הנתונים). האתגרים העומדים בפנינו נעוצים במדיניות תכנון שגויה וקצרת רואי, מערכת התכנון אינה נערכת לעתיד, מערכת התחבורה נמנעת מהקמת רשויות תחבורה מטרופוליטניות בעלות מבט רחב הלוקחות בחשבון שיקולים רבים ובמקומם נסללים כבישים על חשבון שטחים פתוחים. האוצר מוכר קרקעות מדינה כנזיד עדשים באמתלות שונות כגון מחיר למשתכן וזאת עוד לפני שהתייחסנו למדיניות כיבוש הקרקע המונעת ממניעים דמוגרפיים.

אלה כולן בעיות המתרחשות כאשר בישראל 9 מיליון תושבים. מה יקרה כאשר נהיה 15 או17  מליון תושבים? נדרש פה תכנון לטווח הארוך ,התייחסות לקצב הגידול הדמוגרפי ושינוי התנהגותי ברמת הפרטים.

היעדרה של מדיניות תכנון הולמת משפיעה גם על דימויו של הציבור הערבי בציבור היהודי. כך האוכלוסייה הערבית בישראל נתפסת בטעות כמי שמפרה את החוק, מסרבת לבנות לגובה, משתלטת על קרקעות המדינה ובונה ללא היתרים. נראה שבמקום להשקיע בפתרון הבעיה, מדיניות הממשלה מקבעת את המצב ואף מחריפה אותו; ובמקום לקרב בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית גם במובן הגאוגרפי, היא תורמת להרחבת ההסתה והשסע.

התשתיות הרעועות ביישובים הערביים והדרוזים וחוסר בשיתוף אמתי של הציבור הערבי מונעים כיום התקדמות משמעותית בתוכניות אלה. בתוכנית הרב-שנתית לפיתוח כלכלי-חברתי ליישובי המגזר הערבי שהכין משרד ראש הממשלה בשנת 2000 הוערך כי דרושה השקעה של 4 מיליארד ₪ להשלמת פיתוח התשתיות במגזר הערבי. התוכנית לא יצאה לפועל והתשתיות לא פותחו.