פעילות וקהילה

הקהילה היא המסגרת שבאמצעותה נושא האזרח באחריות לנושאים המסורים בידו, והחברה הקהילתית היא צורת ארגון חברתי, הנותנת בידי הקהילה את הכלים הדרושים למילוי מטרותיה.

לכל קבוצת אזרחים, בגודל מוצדק, תהא זכות להקים קהילה, בתנאי שמטרותיה ואופן ניהולה יהיו כנדרש בחוק. אזרח עשוי להיות חבר במספר התאגדויות. אחדות מהן מתלכדות על בסיס אזורי ואחרות על בסיס רעיוני או חברתי, כשכל אחת מספקת לאזרח שירותים הדרושים לו.

בנושאים שהם על-פי טיבם בעלי אופי אזורי, כגון: ניקיון, איכות סביבה או אבטחה, תהא התלכדות האזרחים על בסיס אזורי (12 מרחבי פעילות במדינה, אזורים) . בנושאים שהם עניין להשקפה או אמונה, כגון: תרבות, חינוך ודת, יוכלו האזרחים להתלכד לארגונים על-אזוריים לפי בחירתם.

בכל הנושאים שיועברו לאחריות הקהילות וארגוני האזרחים, יצטמצם תפקידו של השלטון המרכזי לקביעת רמות של איכות, הגינות ופיקוח על ניהול תקין ומסודר.
כך, למשל: מערכת החינוך תאורגן מחדש, האחריות לחינוך תועבר מן הממשלה אל קהילות וארגונים שיוקמו על בסיס אזורי או רעיוני, לפי בחירת ההורים.
הממשלה תקבע דרישות מינימום מכל מוסד, שיבטיחו בסיס השכלתי ותרבותי לאומי משותף, וכן תפקח על קיום סדרי מנהל, עמידה בתקנים,  וקיום הוראות החוק והתקנות המחייבות.

בידי הממשלה גם תישאר הזכות ליזום ולפתח נושאים שאין בכוחן של קהילות בודדות לפתחם, וכן הסמכות למנוע התאגדויות בעלות אופי שלילי מבחינה חברתית.

אם יהיו אזרחים רבים שירצו לקבל שירות מסוים מהמדינה, תוכל המדינה להיענות לבקשתם.

לאזרח תישאר זכות הבחירה בין שירותים ממלכתיים לקהילתיים. 

רוב עובדי המדינה העוסקים בתפקידי ארגון וניהול של ענייני תרבות, חינוך ורווחה, יהיו לעובדי הקהילות והרשויות המקומיות.
על-ידי כך יקטן הניכור של האזרח כלפי עובדי הציבור ותגדל מעורבותם של עובדים אלה בחיי הציבור הנזקק לשירותם ואחריותם כלפיו. אפשר לצפות כי שיטה זו גם תצמיח מנהיגות מסוג חדש שתוכיח עצמה ביכולת לקנות אמון ולהנהיג ציבור ותעבור אחר-כך מן הזירה הקהילתית לזירה הפוליטית–ממלכתית.